דקה וחצי. דקה וחצי. זה לא נשמע הרבה בסך הכל. 90 שניות, זה כלום. 3 פרסומות וזה נגמר. לא שמים לב אפילו.
ניסיתם פעם לעצור את הנשימה לדקה וחצי? אחרי 30 שניות זה פתאום נראה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתם.

אני אגיד שוב: דקה וחצי.

דקה וחצי שכב וגסס רוכב הקטנוע משה חי ישראלי ז"ל, בן 62, באמצע צומת אזור, בלי שאף אחד יעצור להגיש לו עזרה. באמצע היום, באחד מהצמתים העמוסים במדינת ישראל הוא שכב במשך 90 שניות כשעשרות מכוניות חולפות על פני גופתו המוטלת במרכז הצומת. לא מכונית אחד, וגם לא עשר, וגם לא עשרים. עשרות מכוניות. בן 62. הוא לא יכול להחזיק את הנשימה 15 שניות, בטח שלא דקה וחצי.

יכול להיות שאם זו הייתה תאונה בין מכונית ומערבל בטון, ולא רק קטנוע ומערבל בטון, היו עוצרים. אבל לא בשביל להגיש עזרה חס וחלילה. מה פתאום. שיגשו עזרה? למה מה קרה? בשביל זה יש אנשים אחרים. עוצרים כי המכונית חוסמת את התנועה.

אבל קטנוע זה משהו אחר, פחות בעייתי. גם הגופה לא כל כך גדולה. נשתחל מסביבו, הרי זה מה שרוכבי קטנוע עושים כל היום בכבישים. אז עכשיו זה ההזדמנות להחזיר לו, להראות לו שגם נהגים אחרים לא חייבים לעמוד בפקקים. לעבור ליד תורם האיברים שמוטל כמו סחבה ולעשות מהר זין עם היד בזמן שמסתכלים במראה הצדדית.

תאונת הקטנוע
"הוא בדיוק על קו ההפרדה, נראה לי אפשר לעקוף אותו"

"אני ממש מזועזת! איך קורה כזה דבר?! באיזה מדינה אנחנו חיים?!" כותבת איזה טוקבקיסטית בלמהנט מתוך ה-1000 מגיבים לכתבה שהתפרסמה על התאונה. אני אגיד לך בדיוק באיזה מדינה אנחנו חיים:
אני רוכב על קטנועים כבר שש שנים, מגיל 18. אין יום שעובר, יום אחד, שאני לא חווה את האדישות כלפי הנהגים הדו-גלגליים. כבר הפסקתי לספור את כמות הבחורות שהחליטו לעבור מסלול בלי לאותת, בזמן שהן מדברות בטלפון, וכמעט דחפו אותי מהכביש על איזה מכונית חונה. מהערסים שמחליטים לעשות פרסה בכביש שפניה אפילו אין בו (שלא נדבר על פרסה), וכמובן בלי לאותת, אני כבר מזמן לא מתרגש. אפילו מנהגי השודים, שמחליטים שהאוטו שלהם קסום ויכול להתכווץ, ונכנסים ביני ובין מכונית אחרת, הפסקתי להיבהל.

שמעתי כבר את כל הטענות נגד רוכבים. משתחלים בין מכוניות, חותכים, עוקפים, טסים. אני לא מתכחש אליהם, גם אני חוטא בהם, לפעמים יותר מידי. אבל יש הבדל תהומי בין יחסי הכוחות בדו-קרב הזה על הכביש. ואני, כחלק מציבור הרוכבים, נמצא בצד שקיבל את העיסקה הדפוקה. הלוואי והיינו חיים במדינה עם תרבות נהיגה שפוייה, שבה נהגים ורוכבים חונכו עוד משיעורי הנהיגה לנהוג כמו בני-אדם. הלוואי והיינו חיים במדינה שכל שכבות החברה בה יוכלו להרשות לעצמם רכב עם ארבע גלגלים, קורות תמיכה מסגסוגת אלומיניום, כריות אוויר, מחשבים למניעת איבוד שליטה, ומזגן. לצערי אני לא נמנה עם אלה שיכולים להרשות לעצמם. בסופו של דבר הסיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו הוא ענק (קיבלנו את הצד הדפוק, זוכרים) וכן, אנחנו עושים את זה מתוך בחירה.

אבל מה שקרה באותם צהרי היום, עובר כל גבול של הגיון בריא, חמלה אנושית ומכעיס בצורה שקשה לי לתאר.

אז כל מיני מומחים כותבים שהחברה שלנו עוברת שינויים סוציולוגים, שגורמים לנו להתרכז רק בעצמנו.
שאנחנו כבר כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו לא רואים מה קורה מסביבנו בזמן הנהיגה. כל כך הרבה נהגים מרוכזים אך ורק בנהיגה, הייתי מצפה שכבר תאונות דרכים יהיו נחלת העבר.

אני מנסה גם לחשוב מה עבר בראש של אותם נהגים (ולא מצליח), וגם מה היו עושים אותם אנשים בדיוק במצבים אחרים, למשל:
אם אותו אזרח ותיק, בן 62, היה נופל מחלון בקומה שלישית. היו מחכים שיחזירו להם את העודף במכולת ואז מגיעים להגיש עזרה? או למשל בארוחת ערב משפחתית בסופ"ש. כולם יושבים לראות טלוויזיה ביחד, ופתאום הסבתא מקבלת התקף לב. קודם שייגמר המערכון של ארץ נהדרת (הפרידמן הזה דפוק), אחרי זה נראה מה אפשר לעשות…

Drive Carefully
פוסטר שעשיתי לפני שנה, בדיוק על אותה האדישות

אז עכשיו רוצים לשנות את שם הצומת ל"צומת המלחמה באדישות". פחחח. את הגופה הם אפילו לא ראו, אז את השלט??

3 תגובות בנושא “אדישות בתנועה“

  1. מאיה »

    אני אצטט מהטור של ב. מיכאל במוסף שבת של ידיעות:

    "…ואכן, מיד עם תום הקרנת הסרטון החלה החגיגה. כולם אצו להתגולל על כולם, לבכות את חורבנה של החברה הישראלית, ליבב, להזדעזע, לפכור אצבעות בייאוש מופגש ולהשמיע מגוון מרשים ביותר של קולות נהי ומחוות שבר…

    "יש רק בעייה אחת עם החגיגה הזו: היא סינטתית. היא שקרית. היא מלאכותית ומעושה. ובעיקר - היא גם מסוכנת לא מעט בחנכה את קהל הנהגים להתנהג כמו עדר של טמבלים סקרנים במקום כציבור של אזרחים אחראיים…

    "די אפוא בדקה אחת קצרה של מחשבה כנה ורצינית כדי להבין שההתנהגות הנכונה ביותר, המועילה ביותר והחוקית ביותר בסיטואציה כזו (למי שאינו רופא, פרמדיק, או בעל הכשרה רפואית אחרת) היא לטלפן למוקד ולעזוב את המקום…

    "דווא-נא בנפשכם מה היה קורה אם ציבור הנהגים היה נוהג כפי שציבור הצדקנים דורש ממנו, ועוצר בעיבורו של הצומת הסואן: כהרף עין היה הצומת נסתם בפקק-אדירים, רכבי ההצלה היו נתקעים בשוליו… הכותרות הנרעשות למחרת היו אז מבשרות - "מת בגלל הסקרנים", ומפליגות בתיאור אטימותם של הנהגים אשר עצרו סביב הפצוע ומנעו מהאמבולנסים להגיע…

    "גם הפטפוטים הריקים על 'הגשת עזרה' הם חסרי שחר. הלוא הדיוט רפואי שהוא גם טיפש דיו כדי לנסות ולטפל בפצוע קשה עלול להחמיר פי כמה את מצבו."

    סוף ציטוט.

  2. ניר »

    מאיה, אני ממש לא מסכים עם אדון מיכאל ואיתך. האימרה "מת בגלל סקרנים" היא לפי דעתי חלולה וריקה מתוכן ולא מתארת את המציאות בפועל, מעולם לא שמעתי על אירוע נפגעים שבסופו חלק מהפצועים אשכרה מתו בגלל הסקרנים (יכול להיות שאני טועה). אני גם לא מבין למה כל פעם שמדברים על עזרה, מניחים שהכוונה היא טיפול רפואי.

    זה כמו כאשר אדם מבחין בחפץ חשוד בתוך קניון הומה אדם. אף אחד לא מצפה ממנו להתחיל לנסות לפרק פצצה, והוא אכן יהיה אידיוט אם הוא ינסה זאת. אבל כן מצופה ממנו להודיע על כך לגורמים הנכונים, לפנות אנשים מהאזור, לכוון את כוחות האבטחה למקום הנכון, וכו'.
    מה שקרה בצומת הזו משול לאותו אדם שהבחין בפצצה, פשוט ימשיך בדרכו ויצא מהקניון.

    נעזוב רגע את האפשרות הסטטיסטית שאחד מנהגי המכוניות יכל היה להיות בעל הכשרה רפואית (חובש צבאי, מתנדב מד"א), יש עוד הרבה דברים שבהם עוברי אורח יכולים להגיש עזרה. כמובן לקרוא לעזרה, למנוע הצתה של הדלק מהרכבים כדי למנוע נזק נוסף, כן לעצור את הצומת כדי לוודא שאף אחד לא דורס את הפצוע, מה שכמעט קרה לפי צילומי הווידאו (וזו בעיה רצינית שחוזרת כאשר מעורבים רוכבי דו-גלגלי), ולאחר מכן לכוון את התנועה כך שתעבור מסביב לנפגעים, ולא עליהם!

    שוב, אני לא מדבר על טיפול רפואי, אני מדבר על אדישות, על המחשבה ש"כן, מה, מישהו אחר כבר יעצור לטפל בהם".

    אם, חס וחלילה זה היה קורה לי, הייתי מעדיף שיותר מידי אנשים ירצו לעזור, מאשר שאף אחד אפילו לא יטרח.

  3. מאיה »

    אפשר להתווכח על העובדות: ב. מיכאל אומר שבעצם לא הייתה כאן שום תופעה פסולה, אתה אומר שכן היתה.

    מה שבטוח, המומחים שאמרו "… החברה שלנו עוברת שינויים סוציולוגים, שגורמים לנו להתרכז רק בעצמנו. שאנחנו כבר כל כך מרוכזים בעצמנו…" כנראה לא כל כך מבינים בפסיכולוגיה חברתית.

    התופעה של אי-מתן עזרה כשיש מסביבך הרבה מאוד אנשים אחרים שיכולים לתת את העזרה הזו נקראת diffusion of responsibility והיא תופעה אנושית שתקפה בכל תרבות, בכל זמן, וכמעט בכל מצב.

    יש כמה דוגמאות ממש מפורסמות שמדגימות תופעות כאלו, שנחקרו מכל הכיוונים בעקבות רצח הנערה קיטי ג'נוביזי בניו יורק ב-1964.

    אחד הניסויים המפורסמים מערב כמרים שכותבים דרשה על "השומרוני הטוב" [קייס ידוע של עזרה לנזקק] ואומרים להם ללכת לבניין סמוך כדי להעביר אותה. בחלק מהמקרים אומרים להם למהר כי הם כבר מאחרים, ובחלק אומרים שיש עוד זמן. בדרך מחכה להם משת"פ מהניסוי ששוכב על הרצפה ומראה סימני מצוקה. הכמרים הממהרים חלפו על פניו בהתעלמות, והלא-ממהרים נטו להגיש עזרה. אגב, במסגרת הניסוי בדקו למה הכמרים הצטרפו לכמורה - וחלקם הצטרפו כדי באמת לעזור לאנשים ולחנך את העולם, וחלקם משיקולים פחות אידיאולוגיים. בכל מקרה, לשיקולים אלה לא הייתה השפעה על איך שהתנהגו בניסוי. מה שבא להראות שהסיטואציה משפיעה הרבה יותר מהאישיות במקרים מסויימים, וסביר להניח שבנסיבות מקרה האופנוען כולנו היינו מתנהגים באופן זהה.

הוספת תגובה

ניתן להשתמש בתגיות הבאות:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong> >