הבלוג של ניר טובר

תגובה אחת בנושא “רפי לביא הלך לעולמו“

1. מירה »
   11 במאי 2007 ב 15:40

   לפני שנים וגם יאיר גרבוז. ההבדל ביניהם היה תהומי.
   אני לא ויתרתי לרפי לביא. הוא לא היה מוכן לקבל אותי לכתה שלו. אמרתי לו שיתן לי צ'אנס.
   בשיעור הזה הוא הבין שאני כן יכולה לעשות את התרגילים שלו.
   פעם בכדי להבריח אותי, הוא שאל אם אני יודעת מה אני עושה בכתה. אמרתי לו שכן. הוא לא שאל מה. ואם היה שואל הייתי אומרת לו שאני נשארת בשביל הציון בקורס. אני חושבת שבדרך היישרה והייקית שלו, זאת הייתה סיבה לגיטימית להשאר. חבל שלא שאל. חחחחח.
   היו תלמידות שנבהלו ממנו ועזבו באמצע השנה.
   הוא היה מורה גדול ותענוג היה לשמוע אותו. סוף סוף הצלחתי להבין את האמנות המודרנית. הוא היה מפשט תהליכים כך שכל אחד היה יכול להבין. התרגילים שנתן היו אתגר אינטלקטואלי מעניין. כמובן שאת העבודות שהכנתי אצל רפי לקחתי לשיעורים של יאיר גרבוז. ליאיר לא היה איכפת, כי בעיקרון הוא רצה עבודות חופשיות. לפעמים הייתי מקבלת ביקורות הפוכות. מה שרפי שנא יאיר אהב וההיפך. חוץ מזה יאיר היה בדחן גדול עם חוש הומור מטורף. כך ששיעור אצלו היה ממש תיאטרון של איש אחד.
   בסופו של דבר מאוד נהנתי משני הליצנים האלה. ואפילו למדתי משהו.
   בהרצאות אצל רפי, למדתי גם משהו שהוא לא טוב לצייר. הוא לימד אותי להיות ביקורתית בצורה קיצונית כלפי העבודות של עצמי. בכך הוא סתם את הגולל על קריירה בציור. תמיד אפשר לומר שלא היה לי דחף לצייר אבל זה לא נכון. כי דחף אפשר לפתח בלי בקורתיות קיצונית.
   הגעתי למסקנה שצייר חייב להיות קצת ילדותי לגבי העבודות של עצמו. שנים לאחר מכן, בכל פעם שהייתי מציירת שמעתי את קולו שואל אותי "את יודעת מה את עושה?" הייתי אומרת שעודף ביקורתיות שלמדנו מרפי, הפריעה לרוב התלמידים לפתח קריירה. ולכן רובם עזבו את עולם האמנות.
   לגבי רפי כצייר, אישית לא יכולתי להתחבר לעבודות שלו. הוא בעצמו טען שהוא נתקע בשנות השישים. הוא טען שהבין את האומנות שהתפתחה לאחר מכן כמורה וכאינטלקטואל, אבל לא היה יכול להתחבר אליה כצייר. בכל הזדמנות הוא היה אומר שהוא שונא לצייר אבל היה חייב כי זה בשבילו היה כמו להשתין. סוג של צורך קיומי.
   ככה הוא דיבר. אותי זה הצחיק.
   למרות הכל אני שמחה שהכרתי אותו. אני מצטערת, שלא היתה לי הזדמנות להכיר את רפי כמוסיקאי. הבנתי ממנו שמוסיקה קלסית הייתה אהבת חייו, ומי שהכיר אותו מההבט הזה הרויח איש חנון ורחום. רפי לגמרי אחר מרפי הצייר.
   כמובן שהלכתי לכל התערוכות שלו ומאוד נהנתי.
   בתערוכה המקיפה במוזיאון ישראל ב-2002, ביקרתי עם בעלי. הוא "נעלב" מהעבודות שלו כמו הרבה אנשים אחרים. הוא אמר שקישקושים כאלה לא שמים במוזיאון לאומי.
   אימרה חשובה שקבלתי ממנו.
   "לכל אמנות יש את הקהל שלה, לכן מותר לצייר הכל".
   למרות הכל אני בהחלט מצטערת שהלך לעולמו. בעיני היה איש מאוד מיוחד.

הוספת תגובה

ניתן להשתמש בתגיות הבאות:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong> >