כן, גם אני קיבלתי לפני שבוע צו 8, וזו הסיבה לחוסר הפוסטים בימים האחרונים. לצערי כרגע לא נראה סוף למצב הזה, ואני מקווה שאחזור לעדכן יום-יומית בזמן הקרוב. שיהיה לנו סופ"ש שקט.

השבוע אני טס לברלין, לפני שמתחיל הטירוף של שנת הלימודים הקרובה, ולכן הבלוג יצא לחופש של כ-10 ימים.

אם למישהו יש המלצות על אירועים/תערוכות/חנויות/גלריות בברלין שקשורות לעיצוב או בכלל, אני אשמח לשמוע.

שיהיה חג שמח!

המגזין המעולה לעיצוב idn במבצע סוף שנה, עד השלושים-ואחת לדצמבר: 50 אחוז הנחה על מנוי שנתי, או שני מנויים לשנתיים במחיר של אחד. למי שלא מכיר, המגזין יוצא כל חודשיים ומביא את העבודות והמעצבים הכי עכשוויים וכל גליון מוקדש לנושא אחר: מלחמה ושלום, נייר, שחור-לבן, עיצוב גרפי באופנה, מוסיקה ואימג', וכו'. באתר שלהם אפשר לראות הרבה עמודים מכל גליון (בקטן אבל), כדי להתרשם. רוצו לקנות!

Protest & Survive

אומנם הבאז על הנושא הזה כבר עבר, אבל עדיף מאוחר… וכו'.
מה כבר לא אמרו על הלוגו החדש לתדמית של אולימפידת 2012 בלונדון?

שהוא הדבר הכי מכוער שנראה פה הרבה הזמן, שהוא מעולה בגלל שסוף-סוף יצאו מחוץ לקופסא המשעממת של תדמיות אולימפיות. 50,000 איש חתמו על עצומה להחליף אותו, 327 איש חתמו על עצומה להשאיר אותו. ראש העיר של לונדון, קן ליוינגסטון יצא בהצהרה שהמעצבים של הלוגו לא צריכים לקבל את הכסף עליו: ארבע-מאות אלף ליש"ט, ובנוסף הפרסומת הטלוויזיונית שלו גורמת להתקפי אפילפסיה.

מעולם לא היה לוגו שקיבל כל כך הרבה פירסום רע. או פירסום בכלל. לרוב השקות כאלה, שקורות כל שנתיים, עוברות דיי בשקט. אני מסכים עם חלק ממה שנכתב בכך שהוא בהחלט יוצא דופן, פשוט, שסוף סוף יש לוגו שלא חוזר על הקלישאות הקודמות שלו. אחת המטרות לתדמית החדשה הייתה פנייה לדור חדש של ילדים וצעירים, שמיום ליום מתרחקים יותר ויותר מספורט. ומהבחינה הזו הוא אכן עובד, אפילו נאמר שהוא מזכיר לצעירים תג גרפיטי.

אני עוד לא החלטתי אם הוא נורא כל כך כמו שהוא מוצג למרות שהתגובות הראשונות שלי היו זעזוע מוחלט, נראה לי שצריך לתת לו קצת זמן להתעכל. מי יודע, אולי ב- 2012 זה יהיה הדבר בעיצוב גרפי.

כמעט חודש עבר מאז שהיה לי זמן לכתוב פוסט חדש, וחודש עמוס במיוחד זה היה.
בחודש הזה הספקתי לעבוד ימים ולילות על עבודות ולסיים את תקופת ההגשות ואת הסימסטר השני בשנקר, לעשות תאונה עם הקטנוע ולצלוע עם קביים במשך שבועיים, להגיע כמעט לכל ההגשות שהיו בשבוע האחרון של הבוגרים בשנקר (תמונות בקרוב), למצוא שתי עבודות לקיץ (שליח סושי וגרפיקאי בעיתון), ובאופן כללי כמעט ולא לישון.

אז עכשיו שכל זה מאחורי, אני חוזר בכוחות מחודשים, אז צפו להרבה תוכן בזמן הקרוב.

ולכל ילדי א' 5 היקרים, שיהיה לכם קיץ נפלא!

את העבודות קליגרפיה של מישל גיליתי כמובן דרך פליקר. מישל, ארט-דירקטור צרפתי יהודי מפריס, עוסק כבר הרבה שנים בקליגרפיה לטינית, והציג כבר שתי תערוכות של עבודותיו. החל מדפים רישום קטנים ועד קנווסים ענקיים, הוא התנסה בכל תחום כמעט של קליגרפיה. לפני כשנה הוא החליט שהוא חוזר לשורשיו היהודים, ונכנס לעולם הקליגרפיה העיברית. עולם חדש של צורות, סימנים ואותיות התגלה לפניו, ומישל התחיל ליצור את עבודות האומנות שלו, כשהוא מקבל השראה מספרי תורה, קליגרפיה עברית עתיקה, ואמנים עבריים.

לפליקר של מישל

לפני כמה שבועות הוא הגיע לביקורו השני בסך הכל בארץ, והיה לי העונג לפגוש אותו לבירה כדי לדבר על אותיות, טיפוגרפיה, קליגרפיה, עיצוב והחיים בכלל *. נפגשנו אחר צהריים אחד בקפה מצדה בטיילת, ירון, טל, מישל ואני. מישל, שדיבר אנגלית עם מבצע צרפתי עצום, וכמה מילים בעיברית, שלף את תיק העבודות שלו, ופשוט הקסים אותנו. המילים והצורות פשוט מרתקות אותך, למרות שהן כביכול תנ"כיות/ארכאיות, הן גם מודרניות, חדשות, מרעננות, מוזרות ונפלאות. כמובן שאחרי רבע שעה כבר חקרנו אותו על איך הוא עובד ואיך הוא הגיע לתוצאות כאלה, ובמקום לנסות להסביר לנו הוא פשוט שלף ספר סקיצות וקלמר, והתחיל לעבוד.

* כן, אני יודע שזה ממש חנוני. לפחות היו בירות…

מישל. על בקבוק בירה, וכמה אותיות.

מה שעוד יותר מדהים, זה עד כמה זה נראה קל כשהוא עושה את זה. כמובן שזה ממש לא ככה. באותו ערב החזקתי פעם הראשונה עט קליגרפי, הבנתי לאיזה כיוון צריכה היד לזרום כדי ליצור קו משתנה, מאיזה צד מתחילים, מתי להפסיק ואיך לעבוד. היה מאוד מעניין, עם המון המון יצירתיות, בגלל שמישל כל כך אוהב את זה ויודע מה עושה. ומעבר לזה, אפילו הצד הטכני של איזה כלים צריך, ואיך עובדים תרם לי המון. אחרי אותו מפגש, החלטתי שאני רוצה להתנסות בזה יותר, קניתי שני עטים (כ- 50 ש"ח לאחד), והתחלתי לשרבט.

נסיונות ראשונים בקליגרפיה

היה בהחלט אחד הערבים הכי מעוררי השראה שהיו לי בזמן האחרון (במיוחד שאז עוד שבתנו), ומישל שבימים אלה מנסה להציג את התערוכה שלו בארץ, הוא אחד המעצבים המוכשרים שיצא לי להכיר אישית. המון בהצלחה מישל.

אני לא זוכר בדיוק איפה נתקלתי בבלוג Free Albums Galore אבל הוא בלוג נפלא!
בבלוג כותב מרווין ביקורות מוסיקה על דיסקים שנוצרו "ללא זכויות יוצרים", ובעצם מופצים ע"י יוצריהם בחינם ובמלואם באינטרנט.

רוק, ג'אז, קלאסי, אלקטרוני ועוד הרבה הרבה אחרים. הייתי מאוד מופתע בהתחלה לראות שיש כל כך הרבה מוסיקה (ומוסיקה טובה!) שנוצרת ללא כוונת רווח, וזה רק מראה על התשוקה העזה שיש לאותם מוסיקאים והרצון לחלוק זאת עם אנשים אחרים. בסוף כל פוסט ביקורת נותן מרווין את הלינק לדיסק, שלרוב זמינים באיכות דיי גבוהה. אפשר לחפש בבלוג לפני ז'אנרים, חודשים או סדר אלפבתי.
נכון לעכשיו יש בבלוג 660 אלבומים מלאים, חופשיים, וחוקיים להורדה!

בינתיים אני גיליתי את הלהקות הנפלאות:
K.D. Expressions, Johnny Poindexter, Gultskra Artikler, Tryad, Hyro ועוד רבים אחרים.
אז יאללה, תתחילו להוריד, ותהנו!

דקה וחצי. דקה וחצי. זה לא נשמע הרבה בסך הכל. 90 שניות, זה כלום. 3 פרסומות וזה נגמר. לא שמים לב אפילו.
ניסיתם פעם לעצור את הנשימה לדקה וחצי? אחרי 30 שניות זה פתאום נראה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתם.

אני אגיד שוב: דקה וחצי.

דקה וחצי שכב וגסס רוכב הקטנוע משה חי ישראלי ז"ל, בן 62, באמצע צומת אזור, בלי שאף אחד יעצור להגיש לו עזרה. באמצע היום, באחד מהצמתים העמוסים במדינת ישראל הוא שכב במשך 90 שניות כשעשרות מכוניות חולפות על פני גופתו המוטלת במרכז הצומת. לא מכונית אחד, וגם לא עשר, וגם לא עשרים. עשרות מכוניות. בן 62. הוא לא יכול להחזיק את הנשימה 15 שניות, בטח שלא דקה וחצי.

יכול להיות שאם זו הייתה תאונה בין מכונית ומערבל בטון, ולא רק קטנוע ומערבל בטון, היו עוצרים. אבל לא בשביל להגיש עזרה חס וחלילה. מה פתאום. שיגשו עזרה? למה מה קרה? בשביל זה יש אנשים אחרים. עוצרים כי המכונית חוסמת את התנועה.

אבל קטנוע זה משהו אחר, פחות בעייתי. גם הגופה לא כל כך גדולה. נשתחל מסביבו, הרי זה מה שרוכבי קטנוע עושים כל היום בכבישים. אז עכשיו זה ההזדמנות להחזיר לו, להראות לו שגם נהגים אחרים לא חייבים לעמוד בפקקים. לעבור ליד תורם האיברים שמוטל כמו סחבה ולעשות מהר זין עם היד בזמן שמסתכלים במראה הצדדית.

"הוא בדיוק על קו ההפרדה, נראה לי אפשר לעקוף אותו"

"אני ממש מזועזת! איך קורה כזה דבר?! באיזה מדינה אנחנו חיים?!" כותבת איזה טוקבקיסטית בלמהנט מתוך ה-1000 מגיבים לכתבה שהתפרסמה על התאונה. אני אגיד לך בדיוק באיזה מדינה אנחנו חיים:
אני רוכב על קטנועים כבר שש שנים, מגיל 18. אין יום שעובר, יום אחד, שאני לא חווה את האדישות כלפי הנהגים הדו-גלגליים. כבר הפסקתי לספור את כמות הבחורות שהחליטו לעבור מסלול בלי לאותת, בזמן שהן מדברות בטלפון, וכמעט דחפו אותי מהכביש על איזה מכונית חונה. מהערסים שמחליטים לעשות פרסה בכביש שפניה אפילו אין בו (שלא נדבר על פרסה), וכמובן בלי לאותת, אני כבר מזמן לא מתרגש. אפילו מנהגי השודים, שמחליטים שהאוטו שלהם קסום ויכול להתכווץ, ונכנסים ביני ובין מכונית אחרת, הפסקתי להיבהל.

שמעתי כבר את כל הטענות נגד רוכבים. משתחלים בין מכוניות, חותכים, עוקפים, טסים. אני לא מתכחש אליהם, גם אני חוטא בהם, לפעמים יותר מידי. אבל יש הבדל תהומי בין יחסי הכוחות בדו-קרב הזה על הכביש. ואני, כחלק מציבור הרוכבים, נמצא בצד שקיבל את העיסקה הדפוקה. הלוואי והיינו חיים במדינה עם תרבות נהיגה שפוייה, שבה נהגים ורוכבים חונכו עוד משיעורי הנהיגה לנהוג כמו בני-אדם. הלוואי והיינו חיים במדינה שכל שכבות החברה בה יוכלו להרשות לעצמם רכב עם ארבע גלגלים, קורות תמיכה מסגסוגת אלומיניום, כריות אוויר, מחשבים למניעת איבוד שליטה, ומזגן. לצערי אני לא נמנה עם אלה שיכולים להרשות לעצמם. בסופו של דבר הסיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו הוא ענק (קיבלנו את הצד הדפוק, זוכרים) וכן, אנחנו עושים את זה מתוך בחירה.

אבל מה שקרה באותם צהרי היום, עובר כל גבול של הגיון בריא, חמלה אנושית ומכעיס בצורה שקשה לי לתאר.

אז כל מיני מומחים כותבים שהחברה שלנו עוברת שינויים סוציולוגים, שגורמים לנו להתרכז רק בעצמנו.
שאנחנו כבר כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו לא רואים מה קורה מסביבנו בזמן הנהיגה. כל כך הרבה נהגים מרוכזים אך ורק בנהיגה, הייתי מצפה שכבר תאונות דרכים יהיו נחלת העבר.

אני מנסה גם לחשוב מה עבר בראש של אותם נהגים (ולא מצליח), וגם מה היו עושים אותם אנשים בדיוק במצבים אחרים, למשל:
אם אותו אזרח ותיק, בן 62, היה נופל מחלון בקומה שלישית. היו מחכים שיחזירו להם את העודף במכולת ואז מגיעים להגיש עזרה? או למשל בארוחת ערב משפחתית בסופ"ש. כולם יושבים לראות טלוויזיה ביחד, ופתאום הסבתא מקבלת התקף לב. קודם שייגמר המערכון של ארץ נהדרת (הפרידמן הזה דפוק), אחרי זה נראה מה אפשר לעשות…

פוסטר שעשיתי לפני שנה, בדיוק על אותה האדישות

אז עכשיו רוצים לשנות את שם הצומת ל"צומת המלחמה באדישות". פחחח. את הגופה הם אפילו לא ראו, אז את השלט??

האמן הישראלי רפי לביא, נפטר הערב (יום ב') בגיל 70 ממלחת הסרטן בביתו בתל-אביב. רפי לביא נחשב לאחד מגדולי האמנים בישראל, ועסק באומנות ובהוראת האומנות יותר מ- 45 שנה.
אני חושב שהעבודות שלו נחשבו הרבה זמן כ"קישקושים", בגלל האופי המינימליסטי והפשוט לכאורה שיש להן. כשהציג את עבודותיו במוזיאון תל-אביב, נקראה התערוכה "דלות החומר", והשם מייצג בנאמנות את עבודותיו. במקום קנווסים השתמש בדיקטים, לפעמיים כאלה שמצא, משיכות מברשת גדולות, קווים חופשיים מאוד.

רפי לביא – ללא כותרת

לפני שבועיים בערך ראיתי בערוץ 8 סרט תעודי של עמית גורן, "ראש גרניום", על רפי לביא. בסרט מתגלה איש צעיר בנפשו (למרות גילו המתקדם), שמרגיש שהוא חייב לצייר, למרות שלרוב הוא לא רוצה, והיה מעדייף לשמוע מוסיקה במקום. הסרט מראה הרבה מתהליך היצירה של רפי, בתוך החדרון הפיצי שבו הוא מצייר, וממולץ מאוד לצפייה אם תתפסו אותו שוב…

כתבות מקיפות בהארץ: כאן, וכאן.

יהי זכרו ברוך.

בזמן נשנוש חביתה ומוזלי עם אורי, ניהלנו שיחה על פליקר. האתר הנפלא הזה, על כל האפשרויות הגלומות בתוכו, מספק השראה אין-סופית. לפני שאני ואורי הגענו לתה, נזכרתי באתר שעושה שימוש מצויין במשאבים של פליקר (שזמינים לכולם, דרך אגב):
The Ad Generator

אתר פשוט לכאורה שכיף לשבת ולהסתכל עליו. האתר אינו מסחרי ונוצר ע"י אלקסיס לויד, סטודנטית בבית-הספר לעיצוב פרסונס ניו-יורק. האתר לוקח מילים ומבני משפטים מתוך מודעות פרסום אמיתיות, מערבב אותם טוב טוב, ויוצר משפטי פרסום חדשים לגמרי! אחרי זה, תמונות מתוך פליקר הקשורות למשפט (לפי תגים) משוייכות אל התמונה, ונוצרת מודעת פרסום על המקום.

המטרה של אלקסיס היא להראות איך שפת הפרסום מצד אחד מאוד עמוקה ומשמעותית, מפני שהיא מייצגת ערכי תרבות ורצונות אמיתיים. ומצד שני חסרת כל משמעות מפני שלאותם ערכים אין שום קשר למוצר שמנסים למכור לנו בפרסומת. האתר חוקר איך אותה משמעות נוצרת בעצם ע"י חיבור של שני הדברים: שפה ותמונה.

כשמפעילים את יוצר הפרסומות, מגלים שיש ממש משפטים מעולים (למרות שהם אקראיים) שיכולים ישר להיכנס לאיזה קמפיין פרסום. מה שלא מעיד טובות על אנשי הקריאטיב של חלק מהפרסום שקיים היום. אולי פשוט נחליף את כולם בכמה שורות קוד… ולפעמיים יש גם משפטים כמו:
בואו נלקק ערכים ביחד, לעוף במהירות הבריאות, חלב קפיטליסטי.

אז פעם הבאה שאתם צריכים לשלוף סלוגן לשיעור תקשורת חזותית, אתם יודעים לאן ללכת :)

נתקלתי בבלוג מאוד מעניין, קוראים לו you thought we wouldn't notice, והוא בלוג המוגדש להרגשה הזו של:
"הממ…. לא ראיתי את זה כבר איפשהו??". כלומר עבודות/יצירות שהועתקו, ללא בושה, לשימוש מסחרי אחר.
 האתר כותב בעיקר על עיצוב (כי זה הכי קל לגנוב), אבל גם על: ביגוד, סרטים, אומנות, מוזיקה, אינטרנט, צילום, עיצוב, גרפיטי ופרסום. מה שעוד מיוחד בבלוג הזה, זה שהוא בעצם שיתופי. כל אחד יכול להירשם ולכתוב בו.

עבודה של האמן רחוב btoy

הפרסומת לרכב החדש של ניסאן

צילמת תמונה מעולה, העלתם אותה לפליקר ופתאום ראיתם אותה בתפריט של המסעדה הקרובה לביתכם?
ריססתם גרפיטי מגניב ולהפתעתכם הוא מקשט עכשיו חולצה בקסטרו??
יצרתם קטע מוסיקלי חדשני, ופתאום אתם שומעים אותו ברשת ג' מפרסם סופר-מרקט???
תכתבו על זה!

מימין: פוסטר לדיסק של לו ריד שעיצב Sagmeister בשנת 1996.
משמאל: הפוסטר לסרט החדש של של ג'ים קרי משנת 2007.

קצת על גניבה מול השראה:

חוץ ממקרים מאוד ברורים של העתקה, קשה מאוד לדעת לפעמים אם עבודות מסויימות נעשו אך ורק בהשראה ממקור אחר. במיוחד בעולם העיצוב והאומנות, שהם ביסודם תחומים וויז'ואלים. ברגע שראית עבודה של מישהו אחר, אי אפשר למחוק אותה מהזיכרון, והיא כנראה תשפיע עליך מעכשיו והלאה (במיוחד עם זו עבודה טובה). השאלה היא איפה עובר הגבול הדק הזה?

כמה פעמיים, במסגרת הלימודים, ראינו עבודות אומנות שנעשו בידיעה מלאה על עבודות מאוד דומות שנעשו ע"י אמנים אחרים. לרוב במקרים אלה, זה נעשה כפירוש מחדש של הנושא, והוספת נקודת המבט המקורית של האמן על עבודות של קודמיו. אני חושב שכשלוקחים עבודה של מישהו אחר, רק בגלל חוסר יצירתיות/תקציב דל/חוסר בזמן/חוסר איכפתיות, אז מתחילה הגניבה.

עבודת גרפיטי של Phibs

אותה עבודת גרפיטי מפרסמת סייל בחנות כולבו גדולה

מה שעוד מעניין בבלוג הזה, זה שהרבה מאוד מהדברים האלה, נעשים ע"י חברות ענק (למשל HP ו- Nissan), שיש להם תקציבים כמעט בלתי מוגבלים לעיצוב ופירסום אבל משום מה החליטו שלהעתיק אומנות רחוב או סלוגנים לפרסומות, זה בסדר.

קצת על Creative Commons:

קריאייטיב קומונס, זה דבר נפלא שבעצם קובע מה אפשר ואי אפשר לעשות עם עבודה/יצירה מסויימת.
אם אני למשל צילמתי משהו, והחלטתי שבמקום "כל הזכויות שמורות" אני רוצה לשתף את התמונה שלי עם שאר העולם, אני יכול לתת לה רשיון של CC וככה אנשים אחרים יודעים שהם יכולים להשתמש בתמונה שלי, בצורה חוקית.
אני חושב שהרשיון הכי נפוץ של CC, זה רשיון לא-מסחרי: מה שאומר שכל אחד יכול להשתמש בתמונה כל עוד זה לא למטרה מסחרית. וכמובן שהוא צריך לתת קרדיט (נימוס בסיסי). יש הרבה סוגים של רשיונות CC, חלקם אפילו מרשים שימוש מסחרי, והם תקפים להרבה תחומים: סאונד, ווידאו, תמונה, טקסט, תוכנה. אחד האתרים הגדולים (והנפלאים) שעושים שימוש ברשיונות CC זה כמובן פילקר. שנותן לכל משתמש להחליט איזה רשיון לפרסם לכל תמונה. לאחר מכן, אפשר לחפש באתר תמונות המיועדות במיוחד לשימוש מחדש, ולדעת שאפשר להשתמש בהם בהסכמה.

אז אם יש לכם עבודות מעניינות שאתם יכולים להוציא לעולם, תעשו אז זה! זה כיף, וזה נחמד לקבל את הקרדיט.

"סיפור טוב במערב, המספר חיי ממנו… במזרח, השומע חיי ממנו…"

~סובח עזיז

הסיפור הפשוט על בריאת העולם

והנה תמה הבריאה, אלוהים יושב על סופו של יום ומביט במלאכת רוחו והיא כלילת יופי וזוהרת (וקצת לחה עדיין).
"הצרה", חשב, "שאין עתותיי לדאוג לכל הדברים שיצרתי",
וכך, נשא אלוהים קולו (קול דממה דקה) וקרא לשריו למען יחלק את העולם בניהם.

ראשון הופיע אוקיינוס. "אתה שבאת אלי ראשון, תקבל את רוב שטחו של העולם, מים רבים יהיו לך, סערות, שפע יצורים, מקטני עולם ועד הלוויתן, לך עושרו של העולם, לך תהומות, אליך יבואו כל הנוודים חסרי המנוח".

שני הופיע שר היער. "טוב שהגעת בזמן", אמר אלוהים, "בדיוק הרהרתי מתי תוכל לקחת לך את כל העצים, החורשות, הנחלים והנהרות. לבד בכל אלו, לך יהיו כל יערות העד, הסבך, מעיינות ושבילים נסתרים, נחשי ענק ופרפרים צבעוניים, תנינים, אליך יבואו כל ההרפתקנים, כל מחפשי הצרות, כל מחפשי האוצרות."

שר ההרים קיבל פסגות נישאות, שבילים על-פני תהום, שלג עולמים. אליו יבואו המתבודדים, המשוררים, ההוגים.

שר הערבה קיבל מרחבים וסוסים דוהרים (ועוד דברים רבים ששכחתי), אליו יבואו כל אוהבי החופש.

"זהו…" חשב אלוהים הטוב (שהיה כבר דיי עייף, ורצה ללכת הביתה). והנה… מופיע אחרון ומאחר, זקן ובלוי ועני. המדבר. ואלוהים שתק והמדבר שתק, נשא אלוהים הטוב עינו ואמר: "אחרת מאוד וכבר נתתי את כל שראוי לאחרים." חייך המדבר רגע וענה: " מה שאתה נותן – שלך לתמיד, ומה שאתה תאבד לעולם וכל מה שיש לך לתת, ראוי הוא."

ואלוהים שתק… וחייך… ואמר: "כבר אין לי מים רבים לתת לך, בן (ובאומרו זאת כמו נקרעה המלה מלבו),
רק מעיינות קטנים ונחלי אכזב, רק שיחים שדופים, רק סלעים קרחים."
פתח את שק הרוחות ומתוכו זינקה רוח קדים הלא היא השרקייה, ומתוכו יצא החמסין.
"רק צמא ורעב נותרו לי עבורך, בן". ניער אלוהים את השק וכל חולות המדבר ניערו ממנו ארצה
וכך נעורו כל יצורי הלילה, כולם קטנים ושדופי מראה. לקח המדבר את שניתן וראוי ואלוהים הטוב שתק וחייך… והמדבר שתק וחייך.
ואלוהים הטוב אמר: "ארץ משא ומסה עשיתיך, עכשיו הנני לעשותך ארץ מסע, אליך יבואו
כל הנוודים חסרי המנוח, כל אוהבי החופש, כל אוהבי הבדידות, כל מחפשי הצרות והאוצרות, כל ההרפתקנים, הנביאים, המשוררים. והיות שאתה כל כך עני, כל כך מר וקשה, אתה תהיה אבן הבוחן לכל הדברים הגדולים".

חג שמח לכולכם!

~ כישרון זה שליש אחד מהנוסחה להצלחה.
~ תשעים וחמישה אחוז מכל מקצוע יצירתי, זה עבודה מגעילה.
~ אם הכל חשוב בצורה שווה, אז שום דבר לא מספיק חשוב.
~ לא צריך לחשוב יותר מידי על כל דבר.
~ צריך להתחיל במה שאתה יודע, ואז להמשיך ללא-ידוע.
~ לא לשכוח את המטרה הראשונית.
~ כשמנסים לרקוד על כמה חתונות, בדרך כלל מאבדים שיווי-משקל.
~ הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות.
~ בסוף, הכל מסתיים בתוצרים.
~ שאר העולם, כן חשוב.

מייקל מק'דונאו כותב על 10 דברים שלא לימדו אותו בבית-ספר לעיצוב. הטקטס המלא בצופהעיצוב.
עוד כמה שנים אני אכתוב לכם אם כל זה נכון…

שני מדענים בנורווגיה, החליטו לבדוק איך העין האנושית מסתכלת על תמונות.
או יותר נכון, איך העין של אמן (או מעצב לצורך העניין) רואה תמונה, ואיך העין של שאר האנשים קולטת אותה.
בניסוי שלהם הם הציגו סידרה של תמונות וביקשו מהנבדקים לבחון את התמונות, ולאחר מכן גם לנסות לזכור אותם.
בעזרת מצלמות ותוכנות מעקב תנועה, הם סירטטו על התמונה, את המסלול שעושה העין.
אנשים הרגילים (לא שאמנים הם לא אנשים רגילים) נוטים להתרכז בחלקים מוכרים מאוד כמו דמויות אנושיות או פרצופים.

תנועת העיניים של האמנים מצד ימין

מה שעניין אותי זה שתוצאות האמנים ממחישות מאוד את מה (שמנסים) ללמד אותנו בכל מה שנוגע לקומפוזיציה וצורות. עיניי האמנים מסתכלות הרבה יותר על התמונה הגדולה, על הפרטים הקטנים והרקע הכללי, ולא רק נשארים תקועים במה שהם מזהים.
"למה זה קורה?" אומרים המדענים; כי לאמנים יש הכשרה מקצועית בעניין.
ידעתי שיש סיבה שאני מגיע ללמוד כל יום…

פינה חדשה:

עייף ומטורף:

עייף: גרפיטי על רכבות
מטורף: גרפיטי על מטוסים

ריספקט: ווסטר קולקטיב

ריספקט: בוינגבוינג

הממ…. פוסט ראשון, קצת מלחיץ. שומעים אותי שם מאחור??

טוב אז ברוכים הבאים לבלוג שלי. אני כבר הרבה זמן חושב על השקתו של בלוג,
ואפילו היו מספר נסיונות, שכשלו עקב עצלנות לשמה.
אבל עכשיו, בעקבות קצת זמן פנוי (חופשת סמסטר), אני משנס מותניים, ומתחיל.

הרעיון התחיל בתור יומן מסע/תיעוד/ניסוי כלים/סיפור מלווה לתהליך המדהים שעובר עלי כעת,
שהוא לימודי עיצוב בשנקר. סיימתי (בהצלחה אפילו!) את הסימסטר הראשון במחלקה לעיצוב גרפי, ואני מקווה לשתף את התהליך הלימודי/יצירתי באמצעות כתיבה כאן, במטרה שהיא תהפוך לחלק מהתהליך עצמו.

עבודות, מקורות השראה, אמנים ומעצבים מעניינים, אתרים מופלאים, שטויות מפגרות, צילומים, הגיגים, פילוסופיות עולם, החיים וכל השאר. אלה הם חלק (מתוכנן) ממה שאני מקווה לחלוק, בתקווה שהם יעניינו אנשים נוספים מחוץ לעולמי הקטן.
יש משהו מאתגר, בעמוד הלבן שאליו אני מקליד שורות טקטס אלה, שגורם לי לחשוב אם מה שמעניין אותי, יכול לעניין אנשים אחרים?
ומה זה בכלל אומר עלי, אם זה לא מעניין…
יש רצון להתעלות על עצמך, ולהביא את תמצית העילוי הכתובה/מוצגת. אכן מטרות נעלות – אבל ככה אני חושב שזה צריך להיות; לכוון לשמיים ולצפות להכל.

אז יאללה, מתחילים.