דקה וחצי. דקה וחצי. זה לא נשמע הרבה בסך הכל. 90 שניות, זה כלום. 3 פרסומות וזה נגמר. לא שמים לב אפילו.
ניסיתם פעם לעצור את הנשימה לדקה וחצי? אחרי 30 שניות זה פתאום נראה הרבה יותר ארוך ממה שחשבתם.

אני אגיד שוב: דקה וחצי.

דקה וחצי שכב וגסס רוכב הקטנוע משה חי ישראלי ז"ל, בן 62, באמצע צומת אזור, בלי שאף אחד יעצור להגיש לו עזרה. באמצע היום, באחד מהצמתים העמוסים במדינת ישראל הוא שכב במשך 90 שניות כשעשרות מכוניות חולפות על פני גופתו המוטלת במרכז הצומת. לא מכונית אחד, וגם לא עשר, וגם לא עשרים. עשרות מכוניות. בן 62. הוא לא יכול להחזיק את הנשימה 15 שניות, בטח שלא דקה וחצי.

יכול להיות שאם זו הייתה תאונה בין מכונית ומערבל בטון, ולא רק קטנוע ומערבל בטון, היו עוצרים. אבל לא בשביל להגיש עזרה חס וחלילה. מה פתאום. שיגשו עזרה? למה מה קרה? בשביל זה יש אנשים אחרים. עוצרים כי המכונית חוסמת את התנועה.

אבל קטנוע זה משהו אחר, פחות בעייתי. גם הגופה לא כל כך גדולה. נשתחל מסביבו, הרי זה מה שרוכבי קטנוע עושים כל היום בכבישים. אז עכשיו זה ההזדמנות להחזיר לו, להראות לו שגם נהגים אחרים לא חייבים לעמוד בפקקים. לעבור ליד תורם האיברים שמוטל כמו סחבה ולעשות מהר זין עם היד בזמן שמסתכלים במראה הצדדית.

"הוא בדיוק על קו ההפרדה, נראה לי אפשר לעקוף אותו"

"אני ממש מזועזת! איך קורה כזה דבר?! באיזה מדינה אנחנו חיים?!" כותבת איזה טוקבקיסטית בלמהנט מתוך ה-1000 מגיבים לכתבה שהתפרסמה על התאונה. אני אגיד לך בדיוק באיזה מדינה אנחנו חיים:
אני רוכב על קטנועים כבר שש שנים, מגיל 18. אין יום שעובר, יום אחד, שאני לא חווה את האדישות כלפי הנהגים הדו-גלגליים. כבר הפסקתי לספור את כמות הבחורות שהחליטו לעבור מסלול בלי לאותת, בזמן שהן מדברות בטלפון, וכמעט דחפו אותי מהכביש על איזה מכונית חונה. מהערסים שמחליטים לעשות פרסה בכביש שפניה אפילו אין בו (שלא נדבר על פרסה), וכמובן בלי לאותת, אני כבר מזמן לא מתרגש. אפילו מנהגי השודים, שמחליטים שהאוטו שלהם קסום ויכול להתכווץ, ונכנסים ביני ובין מכונית אחרת, הפסקתי להיבהל.

שמעתי כבר את כל הטענות נגד רוכבים. משתחלים בין מכוניות, חותכים, עוקפים, טסים. אני לא מתכחש אליהם, גם אני חוטא בהם, לפעמים יותר מידי. אבל יש הבדל תהומי בין יחסי הכוחות בדו-קרב הזה על הכביש. ואני, כחלק מציבור הרוכבים, נמצא בצד שקיבל את העיסקה הדפוקה. הלוואי והיינו חיים במדינה עם תרבות נהיגה שפוייה, שבה נהגים ורוכבים חונכו עוד משיעורי הנהיגה לנהוג כמו בני-אדם. הלוואי והיינו חיים במדינה שכל שכבות החברה בה יוכלו להרשות לעצמם רכב עם ארבע גלגלים, קורות תמיכה מסגסוגת אלומיניום, כריות אוויר, מחשבים למניעת איבוד שליטה, ומזגן. לצערי אני לא נמנה עם אלה שיכולים להרשות לעצמם. בסופו של דבר הסיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו הוא ענק (קיבלנו את הצד הדפוק, זוכרים) וכן, אנחנו עושים את זה מתוך בחירה.

אבל מה שקרה באותם צהרי היום, עובר כל גבול של הגיון בריא, חמלה אנושית ומכעיס בצורה שקשה לי לתאר.

אז כל מיני מומחים כותבים שהחברה שלנו עוברת שינויים סוציולוגים, שגורמים לנו להתרכז רק בעצמנו.
שאנחנו כבר כל כך מרוכזים בעצמנו, שאנחנו לא רואים מה קורה מסביבנו בזמן הנהיגה. כל כך הרבה נהגים מרוכזים אך ורק בנהיגה, הייתי מצפה שכבר תאונות דרכים יהיו נחלת העבר.

אני מנסה גם לחשוב מה עבר בראש של אותם נהגים (ולא מצליח), וגם מה היו עושים אותם אנשים בדיוק במצבים אחרים, למשל:
אם אותו אזרח ותיק, בן 62, היה נופל מחלון בקומה שלישית. היו מחכים שיחזירו להם את העודף במכולת ואז מגיעים להגיש עזרה? או למשל בארוחת ערב משפחתית בסופ"ש. כולם יושבים לראות טלוויזיה ביחד, ופתאום הסבתא מקבלת התקף לב. קודם שייגמר המערכון של ארץ נהדרת (הפרידמן הזה דפוק), אחרי זה נראה מה אפשר לעשות…

פוסטר שעשיתי לפני שנה, בדיוק על אותה האדישות

אז עכשיו רוצים לשנות את שם הצומת ל"צומת המלחמה באדישות". פחחח. את הגופה הם אפילו לא ראו, אז את השלט??

לפני שלוש שנים, כשהפלישה האמריקאית לעיראק הייתה בעיצומה, ייצרו המעצב סימון רובסון וחברו בארי מאקנמרה, את הסרטון "What Barry Says". הסרט נוצר במטרה להדגיש את דעותיו הפוליטיות של בארי ולמשוך את דעת הקהל הרדום, והוא בחינה מחדש וביקורת בלתי-מתפשרת על מדניות החוץ של ארה"ב, הפלישה לעיראק והפרוייקט למאה האמריקאית החדשה.
כדי להשיג את מטרתם יצרו השניים סרט אנימציה מעולה ונוקב, שממחיש בדיוק (קר) את מילותיו של בארי הנשמעות לאורך הסרט. כשיצא אז, עורר תגובות וגלים רציניים בתקשורת ומערכת הפוליטית, ונחשב לאחד מהביקורות החזקות והקשות שנעשו על כהונת בוש והתנהלות ממשלו.

"הפרוייקט למאה האמריקאית החדשה" - Project for the New American Century הוא צוות חשיבה אמריקאי,
בעל דעות שמרניות מובהקות, שתמך בצורה נלהבת בפלישה ב-2003.
חלק מאמונת הקבוצה הזו, שהפלישה היוותה חלק מרכזי באג'נדה שלהם, הן:
~ מנהיגות אמריקאית טובה לאמריקה ולעולם כולו.
~ מנהיגות שכזו, דורשת כוח צבאי, פוליטי וערכים חזקים.
~ הגדלת תקציב הביטחון, וחיזוק כוחו של הצבא.
~ קידום הערכים האמריקאים לכל המדינות בעולם.
~ נטישת הסכם הגבלת הנשק הבליסטי בין ארה"ב לברית המועצות לשעבר.
מאז הסתבכות בוש בבוץ העיראקי, סר חינה בעיניי הציבור, וכיום נחשבת לקבוצה לא-רלוונטית.

הסרט גרר אין ספור חיקויים, ואחד הטובים שראיתי נעשו על "תוכנית-העל של גוגל" ומדבר על פלישת גוגל לחיים הפרטיים שלנו.

אפילו בביצה הקטנה שלנו, ראיתי חיקוי זול של השפה הגרפית של הסרט, בתשדיר בחירות פולטי, בבחירות האחרנות לראשות הממשלה.
שמות הסרטונים, שנוצרו ע"י קדימה (ומשרד הפרסום שהם בטח שכרו) מעידים על איכותם יחסית לסרט המקורי:
אבא של ביבי, ביבי זה אותו הביבי.
(הצפייה בזוועות האלה, היא באחריותכם בלבד)