הסטודיו הקנדי Draftfcb, יצר שלט חוצות מוצלח ומקורי לארגון הסביבה העולמי WWF. השלט משתמש באור הטבעי ובצל שנוצר בסביבה שבה הוא נמצא, כדי להשתנות לאורך היום, וכדי להעביר את המסר.

התנצלות קצרה: שבוע שעבר חזרתי לחיי הסטודנט הממוצע, הוצפתי בשיעורים על מנת לפצות על הזמן שאבד, ולכן לא היה לי זמן לכתוב בתדירות שבה אני רוצה לכתוב. אני מקווה שבזמן הקרוב אשתלט על הבלאגן, לכן עד אז: קבלו את התנצלותי!

למי מאיתנו לא יצא להסתובב באיזה מוזאון לאומנות מודרנית, או גלריה שיקית, ולתהות על מה בדיוק צריך לדלג? מה לא חלק מהתצוגה?
הכיסא המוזר הזה, זה שייך לפה? והתקלפות הצבע בקיר הזה, זה בכוונה או שפשוט לא צבעו כמו שצריך?
לי זה קרה הרבה פעמים (כי אני הדיוט), ואני משוכנע שלחלק מכם גם.

אנה ואלז עובדת על פרויקט שנקרא: "סליחה, זאת עבודת אומנות?", שבו היא באה להתערב בבלבול ולעיתים האבסורד שנוצר מאומנות קונספטואלית. השלב הראשון של הפרויקט נערך בחודש שעבר, במוזאון MOMA בניו-יורק.
אנה ושותפיה לפשע, הכינו מבעוד מועד תוויות קטנות שמעוצבות ע"פ התוויות של המוזאון, והחלו להדביק אותם על חפצים פשוטים בחללי התצוגה. וכך פתאום הופך קולר של מים במוזאון ליצירת אומנות בשם: "מפל המים – פלדת אל-חלד ומים זורמים", וספת ישיבה באזור המתנה הופכת ל: "מחכה לזר שיישב – מסגרת אלומיניום ועור".

מצחיק לראות את תגובות האנשים, שמסתכלים על האובייקט ואז על הלוח הקטן שלידו שמתאר אותו כיצירת אומנות ויש להם איזשהו נתק קטן, והם לא בטוחים אם זה באמת אומנות, או שסתם הם לא מספיק מתוחכמים כדי להבין אותה.

כמובן שרעיון הזה קיים כבר מספר שנים, אפילו אני הדבקתי שלטי שירותים על חדרי מורים בצעירותי, אבל אחד מהאמנים המוכרים (והמוצלחים) שעסקו בזה הוא כמובן Banksy. אחד מאמני הרחוב האהובים והמשפיעים עלי ביותר, הכין בעצמו עבודות "אומנות" ונכנס לכמה מהמוזאונים הגדולים והמכובדים בעולם (לונדון טייט, מומה, מטרופוליטן ניו-יורק, ועוד) מוסווה רק במעיל וכובע, והדביק לקירות המוזאון את עבודותיו. ליד העבודה הודבקו הפרטים הרגילים שמופיעים במוזאון, והמשיך בדרכו. המבקרים במקום התייחסו לעבודתו בדיוק כמו לכל שאר יצירות האומנות הגדולות התלויות לידו. לפעמים יכלו לעבור שבועות שעד שמישהו שם לב בכלל שזה לא שייך , והסיר את העבודה.

מאז עבר בנקסי כברת דרך ארוכה ונחשב לאמן מוערך שמציג בכל העולם. מוזאונים שמגלים עבודות שלו תלויות על קירותיהם, למשל מוזאון המדע בניו-יורק, כבר לא זורקים אותם, אלה מכניסים אותם לאוסף הקבוע של המוזאון (!!). אם אתם לא מכירים אותו, שווה לבקר באתר שלו, לקבל קצת השראה לפעולת הגרילה הבאה שלכם…

בשביל דברים כאלה, המציאו את האינטרנט,

כדי שנוכל לחלוק אותם אחד עם השני. אני חולה על סניקרס!

לפני שלוש שנים, כשהפלישה האמריקאית לעיראק הייתה בעיצומה, ייצרו המעצב סימון רובסון וחברו בארי מאקנמרה, את הסרטון "What Barry Says". הסרט נוצר במטרה להדגיש את דעותיו הפוליטיות של בארי ולמשוך את דעת הקהל הרדום, והוא בחינה מחדש וביקורת בלתי-מתפשרת על מדניות החוץ של ארה"ב, הפלישה לעיראק והפרוייקט למאה האמריקאית החדשה.
כדי להשיג את מטרתם יצרו השניים סרט אנימציה מעולה ונוקב, שממחיש בדיוק (קר) את מילותיו של בארי הנשמעות לאורך הסרט. כשיצא אז, עורר תגובות וגלים רציניים בתקשורת ומערכת הפוליטית, ונחשב לאחד מהביקורות החזקות והקשות שנעשו על כהונת בוש והתנהלות ממשלו.

"הפרוייקט למאה האמריקאית החדשה" – Project for the New American Century הוא צוות חשיבה אמריקאי,
בעל דעות שמרניות מובהקות, שתמך בצורה נלהבת בפלישה ב-2003.
חלק מאמונת הקבוצה הזו, שהפלישה היוותה חלק מרכזי באג'נדה שלהם, הן:
~ מנהיגות אמריקאית טובה לאמריקה ולעולם כולו.
~ מנהיגות שכזו, דורשת כוח צבאי, פוליטי וערכים חזקים.
~ הגדלת תקציב הביטחון, וחיזוק כוחו של הצבא.
~ קידום הערכים האמריקאים לכל המדינות בעולם.
~ נטישת הסכם הגבלת הנשק הבליסטי בין ארה"ב לברית המועצות לשעבר.
מאז הסתבכות בוש בבוץ העיראקי, סר חינה בעיניי הציבור, וכיום נחשבת לקבוצה לא-רלוונטית.

הסרט גרר אין ספור חיקויים, ואחד הטובים שראיתי נעשו על "תוכנית-העל של גוגל" ומדבר על פלישת גוגל לחיים הפרטיים שלנו.

אפילו בביצה הקטנה שלנו, ראיתי חיקוי זול של השפה הגרפית של הסרט, בתשדיר בחירות פולטי, בבחירות האחרנות לראשות הממשלה.
שמות הסרטונים, שנוצרו ע"י קדימה (ומשרד הפרסום שהם בטח שכרו) מעידים על איכותם יחסית לסרט המקורי:
אבא של ביבי, ביבי זה אותו הביבי.
(הצפייה בזוועות האלה, היא באחריותכם בלבד)

"פני בובה" של אנדי האנג הוא סרטון ביקורתי על החברה של זמננו. בסרט, הרובוט-גיבורה, מנסה לחכות את האימג'ים המוקרנים לה (ובעצם לכולנו), תהליך המוביל לבסוף להשמדתה עצמה בגלל חוסר היכולת להגיע לאיזשהו מיצוי/השלמה עצמית. הסרט מציג אידאלים גבוהים מידי ובלתי ניתנים להשגה, הניזונים מגלגלי התקשורת הענקיים, שמנסה לשנות את זהותנו הפיסית והמנטלית. שווה צפייה.

ב"ספרות זולה" הקלאסי, יש דיאלוג היסטרי בין ג'ולס (סמואל ל. ג'קסון), לבין ברט (פרנק ווילי),
סביב השאלה (הפשוטה): "איך נראה מרסלס וואלס?"

הדיאלוג של השיחה משמש לאנימציה הטיפוגרפית המצויינת של ג'ארט מודי:

(אפשר לראות את הווידאו באיכות גבוה יותר באתר היוצר)